הבעת אמפתיה היא היכולת להתחבר לרגש של האחר, להיכנס לנעליו, לראות את הדברים מנקודת מבטו ולאפשר לו לחוש "פחות לבד". זוהי דרך להבין לעומק את עולמו הסובייקטיבי של האחר.
הזדהות היא מצב שבו חל טשטוש גבולות בין חוויותיו של ה"אחר" לבין הרגשות שלנו. אין נפרדות. לדוגמא, כאשר אנחנו פוגשים אדם שחווה אירוע טראומטי, הזדהות תגרום לנו לחוות יחד עימו את המצוקה ואולי אף להזדקק לנחמה בעצמינו, בזמן שהבעת אמפתיה תאפשר לנו להישאר בעמדה שמורה (מול עצמינו) כך שנוכל לסייע לאותו אדם. האמפתיה מאפשרת הצבת גבולות והבעת תמיכה יעילה ב"אחר" מבלי להיטמע בחווייתו, תוך כדי שימור תחושת הנפרדות.
כאשר אנו חוצים את הגבול הדק שבין אמפתיה להזדהות, מתרחש תהליך פסיכולוגי של התמזגות. זהו תהליך דומה לסימביוזה שחווה כל הורה עם תינוקו עם בואו לעולם. בהמשך כחלק מההתפתחות הנורמלית של יחסי הורה/ילד תתרחש נפרדות שתאפשר לתינוק בניית עצמאות וזהות אישית.
היכולת להיות בנפרדות היא היכולת להיות בקשר עם אנשים אחרים מבלי להתמזג איתם וגם מבלי להתנתק מהם. זוהי בעצם היכולת לשמור על ה"עצמי" בתוך הקשר. לעיתים זוהי משימה מאתגרת. בוודאי במערכת יחסים שבין הורים וילדיהם המתבגרים. הורים המזדהים עם מצוקה של ילדיהם חווים התמזגות עם המתרחש בנפשם של ילדיהם. דבר זה עלול להוביל ל"שיתוק" או קריסה של ההורה. לדוגמא: אם הילד חווה מצוקה רגשית שכוללת אפיזודה של דיכאון והחרדה של ההורה גוררת אותו לבור המצוקה יחד עם ילדו, הוא יתקשה להושיט יד לילד. הילד זקוק לדמות הורית אמפתית ומתפקדת ולא לדמות הורית מזדהה קורסת שמשדרת חוסר אונים.
טיפולים שונים, ביניהם עבודה קוגניטיבית התנהגותית ששמה דגש על ויסות רמות החרדה, מסייעים לנהל אמפתיה באופן מוחזק – להיכנס לנעלי ה"אחר" אך גם לדעת לצאת מהן.