כמה פעמים בשבוע אתם מכבסים כביסה צבעונית? פעם אחת? פחות מזה?
ייתכן שבגדים צבעוניים זה פחות הסגנון שלכם … אבל גם ייתכן שזהו סממן של חרדה חברתית.
חרדה חברתית מאוד שכיחה בקרב האוכלוסייה. כ-1 מכל 10 אנשים מתמודד איתה. היא מופיעה לרוב בתחילת גיל ההתבגרות, לעיתים אפילו בילדות המוקדמת. אדם בעל חרדה חברתית חווה סיטואציות חברתיות כמאיימות והחשש המרכזי שלו הוא מפני דחייה וזלזול מצד הסובבים. הדבר מלווה, בין היתר, בביקורתיות עצמית גבוהה.
תסמיני החרדה באים לידי ביטוי פיזיולוגית, מחשבתית והתנהגותית. ברמה הפיזיולוגית הם עשויים לכלול הסמקה, הזעה, רעידות, יובש בפה, דפיקות לב, קוצר נשימה וכדומה. ברמת החשיבה תופענה מחשבות שליליות בסגנון "אני לא שייך" או "כולם מסתכלים עלי". התסמינים ההתנהגותיים הם אלו שבולטים לעין ומאופיינים בעיקר בהימנעות מאינטראקציות חברתיות שעשויה לקבל ביטוי במישורי החיים השונים:
במישור הבין אישי – אדם עם חרדה חברתית יתקשה ליצור ולבסס קשרים חברתיים. הוא למשל, יימנע מלהביע את דעתו בפומבי או לנהל שיחת חולין עם אדם שפגש באופן מקרי. כמו כן ישתדל לא להשתתף באירועים שאליהם מוזמנים אנשים שאינו מכיר היטב כמו מסיבות, חתונות, ארוחות חג וכו'. אם ימצא עצמו נאלץ להגיע לאירוע (שלא מרצונו) אזי יעשה כל שביכולתו על מנת להיטמע בקהל – יתיישב בצד כדי שלא יבחינו בו, לא יילבש בגדים צבעוניים שתופסים את העין, לא ייצור קשר עין עם אנשים אחרים ובוודאי שלא ירקוד גם אם מאוד יתחשק לו.
במישור הזוגי – החרד חברתית יתקשה ליצור קשרים רומנטיים ומערכות יחסים אינטימיות. באופן פרדוקסלי, חרדים חברתית עלולים דווקא להתעלם מאותם אנשים שיש להם בהם עניין – כך לדוגמא, הם ימשיכו במסדרון ולא יברכו בבוקר טוב דווקא את אותו אדם שהם חפצים בקרבתו.
בעולם הדייטים, המחשבה להיראות מגוחך, להסמיק או להזיע גורמת לחרד חברתית לדחות את האפשרות להציע למישהו/י שמוצא חן בעיניהם לצאת עימו לדייט או לחילופין להיענות להזמנה כזו. אם כבר נענה החרד החברתי להזמנה לדייט, הוא עלול להתחמק ברגע האחרון תוך שימוש בתירוצים. חרדים חברתית שיצליחו להגיע לדייט על על אף החרדה עלולים להפגין התנהגות הימנעותית בזמן המפגש שתבוא לידי ביטוי בדיבור בקול נמוך מדי, שתיקות מרובות, קושי לחייך, בחירה לא לאכול (על אף שרוצים בכך) מחשש ויכתימו את הבגדים או שיתקע להם משהו בין השיניים.
בעולמות הקריירה – החרדים החברתית ינקטו ב"טקטיקות" כגון הימנעות מעבודת צוות, הימנעות משיחות חולין ליד פינת הקפה או מהצטרפות לארוחות צהרים עם חברים לעבודה, הימנעות מדיבור לפני קהל והצגת מצגות (ופספוס ההכרה על ההישגים), הימנעות משיחות עם המנהל/ת בנוגע לקידום והעלאה בדרגה (דבר שגורר תסכול), הימנעות מניהול משא ומתן על השכר או הימנעות מהגשת מועמדות לראיון עבודה לתפקיד נחשק רק בשל הקושי במפגש עם אדם זר.
בלימודים – תלמידים וסטודנטים עם חרדה חברתית יימנעו משאילת שאלות על חומר לא מובן בזמן השיעור וכמובן שיימנעו מביצוע מטלות שכרוכות בהצגת פרזנטציות מול קהל. בזמן ההפסקות הם יבחרו להישאר בכיתה כששאר חבריהם ייצאו החוצה להתרענן.
זה אולי זה נשמע מוזר, אבל לחרדה יש יתרון במובן שהיא מסייעת לנו להיערך לסיטואציות חברתיות. מעין מצב של דריכות וכוננות שמאפשר היערכות מיטבית. כל מערכות הגוף מסמנות לנו שיש כאן משהו שראוי להתמקד בו ואנו "מפשילים שרוולים" לטובת העניין. רמת הריכוז עולה, האדרנלין זורם, ואנחנו ממוקדי מטרה. כל עוד החרדה נשמרת מווסתת – היא משרתת אותנו. עם זאת, כאשר החרדה משתלטת ומייצרת מצוקה או הגבלה תפקודית – שבאה לידי ביטוי בהימנעות ובשיבוש מהלך החיים (למשל עיכוב בקריירה בשל החשש מראיונות עבודה או רצון בזוגיות שנבלם ע"י הימנעויות ממפגש עם בן/בת זוג פוטנציאלי) אז כדאי לשקול עבודה קוגניטיבית התנהגותית (CBT) שבה יושם דגש על הפסקת ההימנעויות ע"י התמודדות הדרגתית עם אותן סיטואציות חברתיות שנחוות כמאיימות.