לעיתים אנו חווים תחושה ש"נשבר לנו". מין חוויה מתסכלת ומייאשת שמאותתת לנו על קיומו של חלק בחיינו, ממנו אנו לא מרוצים. מעין רגע של בהירות בה מתגבשת תובנה לפיה החסרונות של המצב הקיים עולים לראשונה, באופן מובהק, על היתרונות שלו. המאזניים מתהפכים.
אנחנו לא נשארים במצבים כואבים (כמו זוגיות הרסנית או עבודה שוחקת) ללא סיבה. הרווח משימור המצב הקיים משרת אותנו מול הפחד מהלא הנודע הכרוך בשינוי ומההתמודדות עם המחיר שנשלם על עזיבה והתחלה חדשה. כל עוד ה"רווח" הרגשי והחומרי גבוה מ"ההפסד" יש יסוד להניח שלא נישבר ולא נניע שינוי. נתלונן, נכאב – אך נישאר.
אז מה קורה ברגע בו "נשבר לנו"?
האיזון שבין "הרווחים" ל"הפסדים" מופר. פתאום, המשקולת של ה"חסרונות" (כמו: כאב, אכזבה, עלבון או שחיקה) הופכת לכבדה יותר מכל רווח של ביטחון או הרגל. המחיר הופך ליקר מדי ואין אנו מעוניינים להמשיך לשלם אותו. רגע השבירה הוא הרגע שבו הסטטוס-קוו, שכבר לא משרת אותנו, קורס ומאלץ אותנו להפסיק להתפשר. ניסינו להחזיק מציאות אבל הדבר הפך לבלתי אפשרי. משהו כבר לא עובד יותר.
רגע השבר הוא למעשה רגע נקודת המפנה. זהו האיתות של הנפש שהגיע הזמן לשנות כיוון. ברגע זה גם טמונה המוטיבציה לחולל שינוי ולנוע קדימה.
טיפול קוגניטיבי התנהגותי שם דגש על המאזן העדין שבין הרווחים וההפסדים ועל ניהול מבוקר של רמות החרדה המתלוות לרגע השבר. רגע שמוביל לשינוי.