בצעירותי ממש לא אהבתי את הטעם המריר של האשכוליות. השנים חלפו ואשכוליות הפכו לפרי האהוב עלי. מה שאני מנסה לומר הוא שהמרירות היא טעם נרכש. באופן מעניין, גם רגש המרירות הוא נרכש. אם המתיקות מייצגת שמחה וקלילות, הרי שהמרירות היא תוצר של ניסיון חיים. מעין עננה דקה של מלנכוליה מפוכחת. הרגשה שמתעוררת בנו כשאנחנו מבינים שדבר מה שחווינו אותו כשלם – נסדק. באופן טבעי, ככל שחולפות השנים היכולת לפתח מרירות מתעצמת.
מרירות מבטאת תחושה כללית ומתמשכת שצובעת את תפיסת עולמו של אדם בגוונים שליליים. לרוב, אדם שמחזיק חוויה של מרירות הוא אדם שראה דבר או שניים בחייו, אדם שפגש אתגרים קיומיים. אכזבה, לדוגמא, תשאיר טעם מר בפה, באופן מטאפורי. לעיתים המרירות תתבטא באופן ישיר, למשל באמצעות כעס. לעומת זאת, יהיו מקרים שבהם התחושה המרירה תהיה ממוסכת ותבוא לידי ביטוי בדרך עקיפה – למשל באמצעות ציניות.
לתכונת המרירות יש תפקיד גם בעולמות הפארמה. לא רבים יודעים, אך נהוג לווסת את טעמן המר של תרופות שנבלעות דרך הפה באמצעות חומרים ממתיקים שממסכים את הטעם הלא נעים. באופן הפוך, ועל מנת להקטין שימוש לרעה בתרופות שעלולות לייצר תלות או התמכרות, מקובל בתעשיית הפארמה להעצים דווקא את דרגת המרירות וזאת על מנת להרתיע מפני שימוש יתר. במילים אחרות – יצרניות התרופות מווסתות את רמות המרירות על מנת לעמוד בדרישות רגולטוריות ושיווקיות.
מעניין לציין שגם במישור הביולוגי וגם במישור הרגשי, למרירות יש תפקיד הגנתי. הטעם המריר של צמחים בטבע נועד להזהיר אותנו מפני רעלנים. באופן דומה, המרירות הרגשית "שומרת" עלינו מפני פגיעות. עם זאת, ממש כפי שקפה מריר מדי אינו טעים, כך גם עודף של מרירות רגשית עלול להפוך למנגנון הגנה שלא משרת אותנו.
חקירה של נסיבות חיינו אשר הובילו אותנו לפתח מרירות תסייע לנו להבין מדוע אנו חווים אותה. אם נרצה להפחית את הדומיננטיות שלה, עבודה קוגניטיבית התנהגותית תוכל לסייע לנו לייצר איזון.